מאמר: הדבק החברתי בעידן הדיגיטלי: כוחן של התנהגויות הסיכון

מאמר: הדבק החברתי בעידן הדיגיטלי: כוחן של התנהגויות הסיכון

לעיתים קרובות, אנו מקבלים את ההרגשה כאילו משהו אינו עומד בשורה אחת עם חלום הקדמה, אשר מציע קהילתיות וחופש בלתי מוגבל, המתאפשרים בזכות כל אותם פיתוחים טכנולוגיים. אם נבחן בעין ביקורתית את עולמם של בני הנוער והילדים אשר צומחים כיום "עם מקלדת ביד", אנו עשויים לגלות מציאות אפורה, בה תחושות כגון שייכות ולכידות חברתית הן הגדרות זרות לעולם התוכן של מנהיגי המחר הצעירים. הדבק החברתי בעידן הבדידות הדיגיטלית. מאמר מאת: איתי מלר

 

העלייה החדה מפניות לעזרה נפשית ודיווחים על מקרי אלימות ואלימות מינית רבים, אינם מפתיעים רבים מהפסיכולוגים והמטפלים בארץ ובעולם. המהפכה הדיגיטאלית, אמנם פרצה את כל הגבולות, אך בד בבד גם הביאה לתחושות ניכור וחוסר שייכות. למעשה בנקודה זו של שבירת הגבולות גם טמון המלכוד: בהעדר כיוון והנחייה חש שמתבגר, כאילו לא נותרו לו גבולות לפרוץ, ובכך הוא מאמץ לעצמו גישה פרגמטית הגובלת בחידלון.
טענתי בכתבה זו היא, שבתופעת העישון והשתייה בקרב בני הנוער אין לראות כבעיה חברתית המאפיינת את הדור הצעיר, כי אם סימפטום מובהק של בעיה רחבה בהרבה – המתחוללת מתחת לפני השטח – בדידות עמוקה ותחושת ניכור. וכי ניתן לזהות בכך את ההזדמנות לשינוי ולחיזוק ההשפעה החיובית של ההורים ושל סוכני השינוי.

 הזדמן לי להתארח באחת מהערים המרכזיות בארץ, כמרצה בנושא מניעת התנהגויות סיכון, מול יועצות חינוכיות בבתי ספר תיכוניים. כאשר ישבתי להתכונן לקראת ההרצאה התיישבו לידי שלושה בני נוער, במרכז הגן הציבורי של אותה העיר.
השלושה פתחו תיבה כסופה מתוכה שלפו במיומנות נרגילה מיניאטורית ("באנגליה" = באנג + נרגילה), אשר העלתה עשן תוך דקות ספורות. להפתעתי הנערים לא נראו מוטרדים מנוכחותי ואף מהשאלות ה"חופרות" שהצגתי להם בעניין זה. אחת הנערות, הבוגרת שבחבורה סיפרה בגאווה שהנרגילה והיא זה סיפור אהבה כבר מסוף כתה ו', ואילו שני חבריה הוסיפו בתחושת שובבות כי הם היו אלה אשר נגררו אחרי אותה הנערה. כאשר שאלתי מה דעתם של הוריהם לגבי התחביב החדש, סיפרו לי הנערים, כי הוריהם מעדיפים שלא לריב איתם על כך, ואף מנסים לעודדם לעשן בתחומי הבית ולא בגינות הציבוריות בשעות הערב.
"מה יקרה אם לפתע תישבר הנרגילה"? שאלתי. "ההפגנה תתפזר" ענו הנערים במקהלה. "כלומר, בלי נרגילה, אין מפגש חברתי?" השלושה הנהנו בהסכמה. "תראה.... זה הקטע של הביחד, אתה מבין?... אני לא מסוגלת לסבול יותר מידי אחד-על-אחד, אני משתגעת אם אין לי תחליף". מה שסיפרה אותה נערה היה לב ליבו של הקונפליקט עמו מתמודדים נערים במאה העשרים ואחת. מרוב שעות ברשתות החברתית, אין באמת רצון להשקיע "על אמת" בחברויות המבוססות על אמון, עומק רגשי, ושייכות.
הנרגילות והאלכוהול, ממלאות את תפקיד הדבק החברתי הנעדר עומק ואמון. חיבור זה מבוסס טכס משותף, הנעדר אפילו תחושת שבירת גבול מובהק. כששאלתי מדוע הם מקפידים על המפגשים למרות העדר המשמעות, ענה אחד הנערים: "הסיבה היחידה להמשיך זה כי, אנחנו עדיין עושים משהו ביחד שיש לו תחושה של אסור".

אנו רואים בעישון ובשתיית האלכוהול את הבעיה החברתית העיקרית של בני הנוער, אך למעשה אנו רואים סימפטום למצוקה גדולה בהרבה. גיל ההתבגרות הוא זירת התגוששות החשובה לעיצוב האישיות הייחודית לכל אדם ואדם. תפיסת החופש גם היא הכרחית לאדם בכדי שיוכל לחוש כי יש באפשרותו לבחור באופן חופשי את דרכו ואת חייו. אך התפיסה הרווחת בקרב בני נוער כיום לגבי "חופש" רחוקה אלף מילין מתפיסת החופש של ילדי דור הפרחים. אם בעבר רצה "הדור הצעיר" להתנער מערכי המשפחה הפוריטנית, וערכי החברה הקפיטליסטים, כיום מצטיירת תמונה שונה בתכלית. ההורים נתפסים כמי שמכתיב את החוקים בתחום מאוד צר – כלכלה, ולימודים (וגם כאן קיימת שחיקה משמעותית). עידן האינטרנט, הביא לירידת ערכו של ההורה, במקביל לעליית ערכם של "המתגמלים המידיים": מעגלי השייכות המהירים כגון עישון, שתיית אלכוהול ומיניות לא מאוזנת.

ההורה אינו יכול להתחרות במנוע החיפוש "גוגל" ואינו יכול להתמודד עם תחרות המידע החופשי שמציעות הרשתות החברתיות כגון Facebook, ודומיהן. נראה כי בתחום הטכנולוגיה והתקשורת שולטים מראש הילדים יותר מאשר הוריהם. חשוב לציין כי המציאות אינה עולה בקנה אחד עם תפיסה זו. העולם הדיגיטלי נשלט בידי המבוגרים (רק כ 30 % ממשתמשי הרשתות החברתיות הם צעירים מתחת לגיל 18).
יש לציין כי תחושת העליונות של הילדים על הוריהם בתחום הדיגיטאלי אינה תלושה מהמציאות. הפער התפיסתי בכל הנוגע לעולם המסכים אכן גדול, אך כאן גם טמונה הבעיה המובנית שבגישה זו. היכולת להציב גבולות, שהיא מאבני הפינה של ההורים ותפקידם החינוכי – עדיין נתונה בידם והצבת גבולות אלו פשוטה כמעט כמו לנתק את כבל החשמל מהמחשב.
מישל פוקו כתב בספרו "לפקח ולהעניש", כי תחושת העונש לעיתים אינה ניתנת כתגובה למעשהו של הפרט, אלא מונחת לעיתים קרובות על כתפיו של הפרט כאבן רחיים בעקבות תחושת אחריות על מעשיו שלו. ככל שהמהפכה הטכנולוגית התקדמה, כך הפכה היכולת להבין את מעשינו באופן תבוני יותר – לנחלתם של רבים, והופרטה מידיהם של האליטה החברתית. הדוגמה המובהקת שנתן פוקו למנגנון פיקוח שמושתת על היכולת של הפרט להבין את מעשיו ולהיזהר פן יפגע, היה רעיון הפנאופטיקון. מדובר על כלא בעל קירות שקופים אשר במרכזו מגדל שמירה אשר צופה על כולם אך לא ניתן לראות את השומר מתאי האסירים. פוקו טען כי כאשר יודע הפרט כי מתצפתים על כל צעד ושעל שלו, הוא עתיד להתנהג באופן טוב יותר, תוך כדי למידה מהאסירים האחרים.


המעניין הוא שהטכנולוגיה זימנה לנו פנאופטיקון ברוח חזונו של פוקו אך התוצאות בפועל אינן עולות בקנה אחד עם התיאוריה. הרשתות חברתיות, מציעות דגם שבו לכאורה לפרט יש חופש מוחלט, אך בשונה מחזונו של פוקו, הוא אינו בוחר לשבור את הכללים והסטנדרטים – כי אם לשמרם. בני נוער אשר רוצים למרכז את עצמם מבחינה חברתית בוחרים "לשחק לפי הכללים", ולהציג את עצמם באור חיובי, מוצלח וחברותי – אשר לעיתים אינו עולה בקנה אחד עם המציאות החברתית והרגשית שלהם. במקרים קיצוניים אנו רואים בני נוער שבוחרים לשים קץ לחייהם כאשר מתחוללת התפוררות של עולם הפנטזיה אותו בנו בעמל רב – כתוצאה של בריונות רשת (Cyber bulling).איתי מלר מתוך הרצאה מומלצת בנושא מניעת עישון


היעדר הגבולות לכאורה, שמציעה הרשת מציעה לנו חלון להבנתה של תרבות בני הנוער: שליטה מלאה בכללים של המרחב הווירטואלי, תפיסה מעוותת של חברותיות (מספר רב של "חברים" ברשתות החברתיות, כנגד מספר חברים "אמתיים" נמוך), ודרישה בלתי מתפשרת של תגמול מיידי: "הכאן והעכשיו". הנער החי בתוך מציאות זו, מחפש באופן נואש קבוצת שייכות בה לא יאונה לו כל רע. בעבר הלא רחוק, היו בני נוער נמשכים לחברים בעלי נושאי שיחה ועניין משותפים. כיום קשה יותר מתמיד לדון בעומק המציאות הסבוכה של חיי הנוער. הפתרונות המתבקשים נמצאים בהישג יד, ואף מקובלים על החברה ועל ההורים במקרים רבים: אלכוהול, ועישון.

לא בכדי קיימת עליה כה דרמטית בצריכת האלכוהול ועישון הנרגילה בקרב בני נוער. החיפוש אחר קבוצת שווים, נעשה קל יותר – כאשר השיח שמתקיים סביב הנרגילה והאלכוהול, הוא על אודות נושאים אלו, ואף על נושאים שטחיים יותר כגון תכניות ריאליטי וצריכת תכנים פאסיביים גם ברשת ובמכשירי הסלולרי המתקדמים. הנרגילות והאלכוהול הופכים למוקד משיכה כיוון שהם גם מקובלים במיוחד, נגישים במיוחד ומעל הכל מציעים מגע אנושי אליו נכספים הנערים.

בנקודה זו אציע את האפשרות להידברות ולשינוי משפחתי וחברתי. שיח המבוסס על מופע מובהק זה של הצורך האנושי במגע עם "בני אדם אמתיים" (שאינם מתקיימים בחסדיו של מסך זה או אחר), הוא אפשרי ואף חיוני להשתרשות השינוי המיוחל. הנערים עצמם מבקשים את המציאות – כחלק מתהליך המרד שלהם! תפקידנו כסוכני השינוי הוא להציע לנערים כלים לבניית חיי חברה בריאים ומעורבים יותר.

אחת הדרכים המוצלחות ביותר לחדור את מעגל ההתבודדות של בני הנוער, היא בשיטת התגמול המיידי אותה הם חיים יום יום. התחושה של לחיצה על כפתור וקבלת תגובה, היא האחראית לניוון תחושת המאמץ וההצלחה (בולטת בקרב ילדים ספורטאים, אשר עובדים קשה בכדי להשתפר). כאשר רוצים להחזיר את תשומת ליבו של נער, לרצונם של הוריו, עליהם להזכיר בהדרגה, כי היכולת "להוריד את השלטר" (אינטרנט, טלוויזיה ודמי כיס) היא בידיהם. לאחר מספר ניסיונות, יתרכז הנער בדרישות הוריו ביתר שאת.
הדרך האחרת היא שימוש מושכל בעולם הדיגיטאלי. ניתן לפתוח חשבון ברשת החברתית, ולהיות מעורים ב"מגרש המשחקים" של הילד, אך לרוב יגלו ההורים כי הם שוב "מחוץ למעגל". החשיבות בשלב זה – אינה נוגעת בשאלת הגבולות כי אם ביכולת ההורה להשיב את נוכחותו – גם אם היא אינה גופנית, לחיי היום-יום של הילד.גבולות כתנאי לבניית הזהות של בני הנוער. 

סוגיית יכולת ההשפעה של הורה על ילדיו הפכה לשאלת המפתח בדיון הנוגע בחינוך וביכולת לשנות. ההורים כיום חשים עלבון ותחושת אשמה בכל הנוגע ביכולתם לחנך ולהציב גבולות עבור ילדיהם, כשמעל לכל חווים ההורים בדידות קהילתית בכל הנוגע לתמיכה בתהליכי השינוי של ילדיהם.
ראשית, אבקש להדגיש – תחושת הבדידות החברתית שחשים הילדים, קיימת גם בקרבנו – המבוגרים. האמת הקטנה היא, שהעול המוטל על כתפי ההורה, אינו ייחודי לו – כי אם נחלת רבים מן ההורים. ההקלה בתחושות כגון כישלון ואשמה, היא אדירה כאשר מגלים הורים כי הם לא לבד. מכאן אציע כי על כל הורה המעוניין לקיים שיח אחר המאפשר שינוי, לזהות את שותפיו לדרך. זוגות הורים, קרובי משפחה ואף הורים לילדים שאיתם מתרועע ילדם, הם שותפים מצוינים שניתן להסתמך על תמיכתם בתהליך השינוי.

 


ההגדרה של ה"הורה חדש", היא הגדרה חדשה המכילה בתוכה את תחושת אין האונים מול דרישותיו ותחושות עליונותו של הילד. אבקש להדגיש כי אין חדש תחת השמש, וכי הצורך האנושי במגע חם, הכרה בקיום ודמויות סמכות – נשארו בעינן, ממש כפי שאנו זוכרים זאת מפעם. מכאן אציע לראות במופעי ה"סיכון" כגון עישון ושתיית אלכוהול – משום קריאה לעזרה, הייתי אף מליץ לא לתקוף את טכסים אלו כגורם הראשי לבעיה, אלא לראות בצורך האנושי של הנערים נקודת אור. כיוון שאין ברצוני לעודד צריכת משקאות אלכוהוליים ועישון בגילאים מוקדמים, אציע לפתור בעיה זו באמצעים עקיפים: נוכחות הורית, וגבולות. 
על שיקום הסמכות ההורית נכתבו דעות רבות ומגוונות. אבקש להדגיש, כי אין דגם אחד מוצלח יותר מרעהו, ואין הורות "נכונה" יותר מזולתה. ההמלצה היחידה שהייתי מציע היא תשומת לב יתרה לסוגיית הנוכחות ההורית בחיי הילדים. ההימצאות של ההורה גם אם היא איננה פיזית, מהווה תזכורת לכך ש"יש על מי לסמוך".

האמצעים לכך מגוונים אך אבחר ל2התמקד בשני מוקדים עיקריים: נוכחות הורית, וגבולות. נוכחות הורית בשונה מסמכות, מתבטאת בתשומת הלב ובשאלת שאלות פתוחות המכוונות לצורך הרגשי של הנערים – שאלות שיחזירו את הרגש של ההורים כבני אדם חזרה למרכז הדיון. בנוגע לשאלת הגבולות, הייתי מציע לשקול בחיוב "ישיבות הנהלה" של ההורים בהן יוחלטו הקווים האדומים אשר בהדרגה יוצבו כעובדה קיימת.

לסיכום, אבקש להדגיש כי המצב כפי שהוא נראה כיום, אינו נחלתם של בודדים. יש לנסות ולייצר קהילה תומכת של הורים ובני משפחה אשר יעזרו לכם לעמוד אל מול הנער, ואל מול השינויים שתרצו להחיל על חייו החברתיים והמשפחתיים. התקווה לשינוי אינה משאלת לב רחוקה, כי אם תוצר צנוע של שינוי הרגלי תקשורת בבית. הנערים יזכו לחדד את העברת המסרים הרגשית אל מול ההורים, ואף יקבלו הדרכה מפי מי שצבר ניסיון רב – הן ברמה הרגשית והן ברמה החברתית.

שלכם, איתי מלר